בנם היחיד של דבורה וצבי. נולד בשנת תש"ט (1949) ברומניה.

אברהם (אבי) גדל ברומניה, בעיר יאסי. כשהיה בן שנתיים וחצי המשפחה עלתה לארץ, חיה שנתיים במושבה מגדל ואז עברה לחיפה. גדל והתחנך בעיר, ילד אהוב מאוד על ידי כל משפחתו המורחבת.

בגיל צעיר צמח לגובה והחל לשחק כדורסל ב"מכבי חיפה". לאורך השנים שיחק בקבוצות הילדים והנוער, הצטיין במשחקו וזכה בגביעים ובמדליות רבות.

אחרי לימודיו התגייס לצה"ל, שובץ בחיל הים ושירת בבסיס בחיפה.

גם במהלך שירותו המשיך לשחק כדורסל בליגה הלאומית. בהמשך אף אימן את קבוצת הנערות "מכבי הר הכרמל".

לקראת סוף שירותו החל לסבול מכאבים, והתברר שהוא חולה בקרוהן (דלקת כרונית במעי). אברהם הוכר כנכה ועבר ניתוחים רבים, עד שהגיע למצב יחסית מאוזן עם המחלה. בעקבות המחלה הפסיק לשחק כדורסל.

זמן קצר לאחר שחרורו מצה"ל החל לעבוד בחברת החשמל.

בשנת 1972 הכיר את ברכה במפגש חברתי, הם היו לזוג ונישאו ב-1974. גרו בחיפה, בהמשך עברו לקריית ביאליק. נולדו להם שתי בנות ובן – אפרת, שירי ורועי.

בעל ואב אוהב, את רעייתו אהב אהבת נפש, העריץ אותה. לילדיו היה אבא שהשרה ביטחון, דאג להם, זמין לכל צורך והיווה להם רשת ביטחון פיזית ורגשית. "כל מה שעניין אותו היה הטוב של ילדיו, לכוון במינונים הנכונים ולהיות רוח גבית", תיארה בתו.

איש משפחה למופת, רצה שיהיה למשפחתו טוב וכן נהג לעזור לזולת. תרם ויזם מבצעים עבור נזקקים – למשל דאג למכשירי שמיעה לניצול שואה, ובמלחמת לבנון השנייה ארגן לילדה חולת דיאליזה לעבור לאילת עם משפחתה. רבים ממעשי החסד שלו נתגלו למשפחה רק לאחר שנפטר.

המחלה תמיד הייתה ברקע של חייו אבל הוא הצליח לחיות חיים טובים – לטייל בחו"ל, לחיות חיי משפחה בריאים וטובים. אהב מאוד "לטרוף" את החיים, אהב לאכול, לטייל וכיוון שניחן בחוש הומור משובח נהנה להצחיק את סובביו.

אדם חרוץ, הגון וישר, אדם של אמת שביקש לראות את הכול מתנהגים באותו אופן והתאכזב אם נתקל בהתנהגות לא הוגנת. מאוד יסודי, תיארו בני משפחתו, בחיים וגם במקצוע: "פיו וליבו שווים זה משפט שמתאר אותו באופן מדויק". בתפקידו האחרון בחברת החשמל היה סגן מנהל מחלקת תכנון רשת.

בעקבות המחלה סבל ממחלות משנה רבות ובגיל חמישים ושתיים פרש לפנסיה מוקדמת.

כעבור זמן מה עבר השתלת כליה שהביאה לשיפור קל, אך גופו נותר חלש. לאחר כמה שנים נאלץ לחזור לדיאליזה, מאז התאשפז לתקופות ארוכות כשמשפחתו ומלווים נמצאים לצידו כל העת. בין האשפוזים זכה להיות בחתונת בתו הבכורה, אך לחתונת הבת השנייה מצבו לא אפשר לו להגיע והוא ראה אותה על מסך בבית חולים.

אברהם (אבי) אונגורו נפטר ביום י"ט בסיוון תשע"א (21.6.2011). בן שישים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בתל רגב. הותיר אישה, שתי בנות ובן.

על המצבה כתבו בני המשפחה: "בעל ואבא אוהב, מסור ותומך. ישר דרך ואוהב את החיים. נזכור ונאהב אותך לעולמים".

שתי בנותיו של אבי קראו לבנותיהן הבכורות על שמו - אביגיל ועומר אביה.

כתבה ברכה: "אבי יקר שלי. עברו חלפו 11 שנים בלעדיך וכל שנה אתה חסר יותר... דמותך לנצח נוכחת עימנו, לגורלך המר הלכת, לדרך הלא נודע נעלמת.

כל כך רציתי שתהיה, שתחווה ותראה את משפחתנו המורחבת ואת נכדותינו המקסימות, אך הגורל רצה אחרת ואינך פה בטרם עת...

אני נזכרת בדמותך העוטפת את כולנו בחום ובאהבה והלב מתכווץ. נזכור ונאהב אותך לעולמים. יהי זכרך ברוך".

הבת אפרת כתבה: "אבא שלי. בינינו? כל הקונספט הזה של פרידה לא בא לי טוב. גם זה שיום אחד בשנה אני צריכה לחשוב עליך ולהתגעגע ואם אפשר לכתוב כמה מילים, לא בא לי טוב. אני, אשת המילים, נאלמת דום, כל שנה מחדש.

ובחיי שניסיתי, בעיקר כי אימא ביקשה. אבל כל פעם הרגשתי שאין לי מילים לתאר את החלל שהותרת אצלי. אני עדיין בשלב הכעס, גם אחרי מעל 10 שנים. כועסת. הלכת מאיתנו מהר מדי... לא הספקת להכיר את הנכדות שנולדו לך, הן היו מסבות לך כל כך הרבה אושר. לא הספקת לטייל עם אימא בארץ ובעולם כמו שתכננת תמיד 'כשתצא לפנסיה'. לא הספקת לראות את השקיעה היפה והים ממרפסת הבית שלכם. לא הספקת להיות חלק מהחיים שלנו, הבוגרים.

וזה שורף לי את הלב. לא יום אחד בשנה, כל יום. אני כואבת את הפספוס כשהרדיו מנגן שיר שמזכיר לי אותך ואם זה פרנק סינטרה אני גם שרה בקולי קולות, איתך, אבא. וככה, ברגעים הקטנים של החיים, כשמתגנב לו זיכרון פתאום, או איזה ריח שמזכיר לי אותך, או מבט חטוף ברועי ובג׳סטות קטנות שלך שטבועות בו.

אז אני עדיין כועסת ומקווה שזה לא משפיע עליך שם, למעלה, בערב קלפים שלך עם החברים או עם סבא וסבתא אליהם הצטרפת. ולצד הכעס גם הודיה גדולה על האבא שזכיתי בו, על דמות מיטיבה שממנה למדתי שמשפחה מעל הכול, על הביטחון שנסכת בי להיות מה שרק אבחר ולהיות טובה בזה.

אני אוהבת אותך, אבא, והחיסרון שלך מורגש בכל יום, בכל איבר בגוף ובכל מצב".

כתבה הבת שירי: "אבא שלי יקר. 11 שנים שאתה לא פה איתי, 11 השנים הכי משמעותיות בחיים שלי בהן הפכתי לאימא. כואב לי כל כך שנכדותיך לא זכו להכיר אותך בחיים ושאתה לא זכית להרגיש כמה אהבה ושמחת חיים הן הביאו איתן.

אני יכולה רק לדמיין איזה סבא היית יכול להיות. בדיוק כמו האבא שהיית - אבא נדיר ומשמעותי. אוהב, דואג, מסור ורק את האושר, הביחד והביטחון שלנו, המשפחה, ראית לנגד עיניך. אבא שאני גאה לומר שהוא שלי! אני תמיד אומרת שלמרות שעזבת מוקדם מדי, השארת חתיכת חותם שאנשים לא משאירים בחיים ארוכים בהרבה. זכיתי.

למדתי שהחיים האלה הם אושר גדול לצד עצב גדול. בחיי שאפשר להשתגע.

בטוחה שאתה מסתכל מלמעלה ונהנה מהנכדות המתוקות שלך ומאיתנו ושומר על כולנו. אני אוהבת אותך ולעולם לא אשכח אותך. הלב כואב ואוהב. ככה ביחד".